קוסמטיקת שיתופי פעולה באינדי שווה את הניירת, וכדאי שיותר אולפנים יעשו זאת

הרעיון הטוב ביותר בהרחבה החינמית Blood and Brine של Tails of Iron 2 אינו הדיג, עשרת הבוסים או האזור החופי. אלה שישה סטי שריון.

אולפן Odd Bug צייר מחדש את The Penitent One מ‑Blasphemous, את The Lamb מ‑Cult of the Lamb, את Dave מ‑DAVE THE DIVER, את The Crow מ‑Death's Door ואת Will מ‑Moonlighter בסגנון ספר הסיפורים המצויר ביד שלו, כשסט שישי שואב מ‑Beyond Galaxyland. וחשוב מכול, הוא מודה לצוותים האלה על שהרשו לדמויות שלהם להופיע.

כל סט הוא היכרות עם משחק אחר

שחקן שמגיע להרחבה הזו סיים קמפיין מלא במשחק אקשן דו‑ממדי מצויר ביד על ממלכת חולדות. הטעם שלו מבוסס. הצגת The Penitent One בפניו היא המלצה שנמסרת על ידי אולפן שהוא כבר סומך עליו, בצורה שאפשר ללבוש.

שום פרסומת אינה מגיעה לקהל הזה בדיוק כזה, ואף אחד מהאולפנים המעורבים לא היה יכול להרשות לעצמו כזו שתנסה. שישה משחקים מוצבים מול השחקנים הנכונים בדיוק, במחיר של קצת זמן אמנות וחתימה.

זה עובד רק מפני שהאולפנים האלה קטנים

הסיבה ששיתופי פעולה באינדי מרגישים חמים ואלה התאגידיים מרגישים עסקיים היא מבנית. בין אולפנים עצמאיים בגודל כזה, שיתוף פעולה הוא בדרך כלל שיחה בין אנשים שמכירים את העבודה זה של זה ויכולים לאשר אותה בלי ועדה.

זו גם הסיבה שהם נדירים. המכשול אינו עלות או רצון טוב — אלא שזכויות על דמויות הן נכס, והתייחסות לנכס באופן לא פורמלי היא בדיוק מה שעורכי דין קיימים כדי למנוע. החיכוך יושב בניירת, לא ביחסים.

הסיכון אמיתי וראוי לנקוב בו

קוסמטיקת שיתופי פעולה במשחקים קטנים היא היסטורית הדבר הראשון שנעלם כשהנסיבות משתנות. אולפן נרכש, מוציאה לאור בוחנת מחדש את רישיונותיה, רשות שניתנה בידי מייסד עוברת בירושה למחלקת זכויות עם אינסטינקטים אחרים.

ולכן המסגור של Odd Bug חשוב. "הרשו לדמויות שלהם להצטרף" היא שפה של רשות שניתנה, ותוכן שנבנה על רשות שורד רכישה טוב בהרבה מתוכן שנבנה על ההנחה שאיש לא יתנגד.

החלק החינמי הוא הבחירה שגורמת לזה לעבוד

‏Blood and Brine חינמית, וזה מסיר את השאלה הקשה ביותר בכל שיתוף פעולה: מי מקבל תשלום. אין הכנסה לחלק, אין ייחוס מכירות לסט מסוים, אין ויכוח על השאלה האם דמות הניעה רכישה.

שישה אולפנים יכולים לומר כן במהירות מפני שהדבר שהם אומרים לו כן הוא קידום לשני הכיוונים. ברגע שסט נמכר, השיחה הזו הופכת למשא ומתן ורוב העסקאות האלה מפסיקות לקרות — וזו הסיבה המעשית להשאיר אותן חינמיות, ולא סיבה סנטימנטלית.

יש גרסה של זה שמתרחבת לצדדים ולא כלפי מעלה. שום דבר בהסדר אינו מחייב שאולפן יחיד יהיה המארח — חמישה צוותים יכלו כל אחד להוסיף את דמויותיהם של האחרים על פני חמישה משחקים, והופכים קידום חד‑כיווני לקהל משותף. הניירת מתרבה, אבל ערך השיווק מצטבר בדרך ששום חבילה או משבצת בפסטיבל אינן מספקות.

מה זה לא

ראוי להיות כנים לגבי הגבולות. זהו שיווק, וכינויו נדיבות טהורה מחמיא לכל המעורבים על החלטה שגם משרתת אותם. ‏Blood and Brine היא תוכן שאחרי הקמפיין, נעול מאחורי השלמת המסע של Arlo, כך שהקהל שרואה את הסטים האלה הוא הפלח הקטן והמחויב ביותר של בסיס השחקנים.

היא גם אינה ניתנת להרחבה כלפי מעלה. מוציאה לאור גדולה שמנסה זאת מייצרת משהו שנקרא כעסקת מותג, מפני שבסדר גודל כזה זה בדיוק מה שזה.

פרט הביצוע חשוב לא פחות מהעסקה. ‏Odd Bug לא הדביק אמנות של אולפנים אחרים; הוא צייר מחדש כל דמות בסגנון ספר הסיפורים מימי הביניים שלו והתאים אותה לעולמו של Arlo. זה מה שמפריד בין שיתוף פעולה למדבקה — הדמות האורחת צריכה לשרוד תרגום לשפה החזותית של המשחק המארח, ולעשות זאת היטב הוא החלק שדורש עבודה אמיתית.

עשו זאת לעיתים קרובות יותר

המגזר העצמאי מוציא אנרגיה רבה על גילוי — חבילות, פסטיבלים, קמפייני רשימות משאלות, כולם נלחמים באותם אלגוריתמי חנות. סט שריון בשיתוף פעולה פותר פיסה מהבעיה הזו טוב יותר מרובם, בכך שהוא מכניס משחק אחד לידיהם של שחקני משחק אחר.

העלות היא שיחה וקצת אמנות. המחסום הוא הניירת שאיש אינו נהנה ממנה. ‏Odd Bug עשה זאת שש פעמים עבור הרחבה חינמית, מה שמרמז שהמחסום נמוך מכפי שרוב האולפנים מניחים.