Silent Hill: Townfall יצא ב־24 בספטמבר ל־PlayStation 5 ולמחשב, ומעביר את הסדרה לאי סקוטי ולנקודת מבט בגוף ראשון. Screen Burn Interactive מעניקה לגיבור סיימון אורדל טלוויזיית כיס שחושפת מידע, מסייעת בפתרון חידות ומשנה את הדרך שבה הוא מסתתר מאיומים.
הסיכום נטול הספוילרים משווה מבקרים שסיימו את המשחק או בדקו אותו לעומק; זו אינה ביקורת Hands-on של NexusGG. הממצא המשותף החזק ביותר הוא ש־Townfall אינו רק שואל דימויים של Silent Hill. הגאוגרפיה, החפצים משנות ה־90 ומכשיר ה־CRT הופכים לשפה שבאמצעותה האימה מובנת.
האי מרגיש ייחודי ולא מושאל
PC Gamer מעניק למשחק ציון גבוה ומגדיר את השילוב בין אימה פסיכולוגית קלאסית למכניקת הטלוויזיה כמוצלח. The Guardian מתמקד בסביבה החופית הסקוטית, שבה מכוניות, תאי טלפון וחפצים ביתיים הופכים את הסיוט למעוגן בזמן ובתרבות. NME מגיע למסקנה דומה ומשווה את מתח המרדף ל־Alien: Isolation במקום לראות במשחק העתק של Silent Hill 2.
הייחוד חשוב מפני שהמשחק מבקש מהשחקן להתבונן במשך קטעים ארוכים. גוף ראשון מצמצם את שדה הראייה ההיקפי, והטלוויזיה יוצרת חלון שני ולא אמין. המבקרים מתארים בעקביות את האווירה כסיבה להמשיך גם כאשר מפגש מסוים או שלב בחידה הופכים צורמים.
אותו חיכוך יכול להרגיש מכוון או מתיש
המבקרים חלוקים לגבי הגבול בין חוסר אונים לתסכול. Creative Bloq משבח את האימה ואת הקרבות אך מוצא חלק מהחידות מעצבנות. ביקורות אחרות רואות בדרישה של הפאזלים חלק מסירובו של המשחק לגרום לסיימון להרגיש מסוגל. שתי הקריאות יכולות להיות נכונות: מכניקה יכולה לשרת את הנושא ועדיין לפגוע בקצב עבור שחקנים שמבקשים משוב ברור יותר.
לכן קל יותר להמליץ על Townfall למי שמעדיף מקום, סאונד ומתח מתמשך על פני מגוון קרבות. ההמלצה פחות בטוחה למי שסולד מכישלונות התגנבות או מהיגיון חידות אטום. טלוויזיית הכיס היא ההצלחה המכרעת: לא אביזר שיווקי, אלא המכניקה שמעניקה לענף הזה של Silent Hill דקדוק משלו בלי לחשוף את תשובות הסיפור. שחקנים שהתמודדו עם הפאזלים הישנים של הסדרה יזהו את הכוונה, גם כשהביצוע בוחן את הסבלנות. זו גם הסיבה שלא כדאי למדוד את המשחק רק במספר המפלצות או כלי הנשק. הביקורות החיוביות ביותר מעריכות את הדרך שבה הסביבה והצליל מחזיקים מתח בין המפגשים, לא רק את רגעי הסכנה הישירה.
