כל משחק מלמד אתכם פועל אחד לפני שהוא מלמד אתכם כל דבר אחר. ב‑A Plague Tale: Innocence וב‑A Plague Tale: Requiem, הפועל הזה היה להתחבא. אולפן Asobo בנה שני משחקים שזכו לשבחים על תחושת הנחיתות — ילדה שנעה בעולם שבו כמעט כל מפגש היה בעיה שיש להימנע ממנה.
Resonance: A Plague Tale Legacy, שיוצא ב‑27 באוגוסט, מחליף את הפועל הזה. המייסד‑שותף David Dedeine אומר זאת ישירות: "העובדה שזה כבר לא משחק חשאיות טהור, עם אלמנטים של אקשן ולחימה שנוכחים הרבה יותר, באמת שינתה את הנוסחה".
החשאיות הייתה הזהות, לא דרגת הקושי
מפתה לתייק את זה כאולפן שמרחיב את קהלו. אבל במשחקים הקודמים ההימנעות לא הייתה העדפה מכניקנית שנפרסה מעל מערכת לחימה — היא הייתה מקור הנימה. הפגיעוּת ייצרה את האימה, והאימה הייתה מה שכתבו עליו.
גיבורה שמדיפה ומכה אינה גיבורה מפוחדת. ברגע שהשחקן יכול לנצח בקרב, כל מפגש משנה משמעות: סיור השומרים מפסיק להיות קיר והופך למשאב. אמן הדמויות Marco Puricelli נוקב בדאגה מתוך הצוות — הם לא רצו "לזנוח את מה שתרם להצלחת הסדרה" — וזה דבר גלוי לב באופן חריג לומר תוך כדי שחרור השינוי.
הבעיה של מעצב השלבים התהפכה
הראיה הברורה ביותר לכך שמדובר בשינוי מבני ולא קוסמטי מגיעה מעיצוב השלבים. Vincent Trinel מתאר את התפקיד מתהפך: "האתגר הוא הפוך עכשיו, אנחנו צריכים להיזהר לאן השחקן יכול להגיע ולהגביל את זה".
מעצב חשאיות מבלה את זמנו בלוודא שהשחקן כן יכול לעבור — בניית קווי ראייה, מחסה ומסלולים חלופיים, והבטחה שלשחקן סבלני תמיד תהיה אפשרות. תנו לאותו שחקן וו טיפוס בטווח של כ‑10 מטרים, והבעיה מתהפכת להכלה: להשאיר אותו בתוך המרחב שעבורו תוכנן המפגש.
זה אינו מעבר כוונון. זו דיסציפלינה אחרת, וזה החלק בהחלפת ז'אנר שמופיע לרוב במשחק מוגמר כקירות בלתי נראים וכמפגשים שנפתרים מהר מדי.
שינוי התפאורה הוא הקל מבין השניים
המעבר מאירופה של תקופת המגפה לכרתים המינואית נשמע כמו ההחלפה הדרמטית, וזו זו שהשיווק פותח בה: Sophia, בוזזת צעירה על אי המינוטאור, רודפת אחרי עברה ואחרי קללה, בסיפור ש‑Asobo אומרת שנימתו קלילה יותר מזו של Requiem.
תפאורות הן פני שטח, ובקהל מקבלים חדשות בקלות כשהמשחקיות שמתחת מוכרת. המהלך המסוכן יותר הוא זה שטריילר אינו יכול להראות. הכותבת הראשית Carol Ann Bañuls מזהה היכן שני השינויים מתנגשים: "הדבר הקשה ביותר היה היכולת לכבד את מיתולוגיית המגפה בסיפור של Sophia". פריקוול 15 שנים לפני Requiem חייב לשאת את מיתולוגיית הסדרה אל מקום שהמיתולוגיה הזו לא נבנתה עבורו.
האור היה פעם כלי הגנה
פרט עיצובי אחד מרמז ש‑Asobo יודעת בדיוק באילו חוטים היא מושכת. עמוד השדרה של החידות הוא ספירה מינואית גנובה שמעצבת אור. במשחקים הקודמים האור היה הדבר שהדף את החולדות — משאב הישרדות, שנפרס תחת לחץ, שקיצבתם ואיבדתם.
הסבתו לכלי חידות משמרת את החתימה החזותית של הסדרה תוך הסרת האימה שלה. זו או שימוש חוזר אלגנטי או האיור הבודד הברור ביותר למחיר של החלפת הז'אנר, וזה הדבר הספציפי שכדאי לחפש בשעות הראשונות.
החתימה האחרת של הסדרה נשמרת באופן מילולי יותר. Asobo שמרה על נוכחות על‑טבעית רודפת ובנתה סביבה רצפי מרדף, וזה ההקשר היחיד שבו גיבורה מסוגלת לחימה עדיין נאלצת לרוץ. מרדפים הם הפשרה הזמינה לאולפן שרוצה את שני הרגיסטרים: השחקן שומר על היכולות החדשות שלו ונמנעת ממנו ההזדמנות להשתמש בהן.
האם זה ייקרא כמתח או כהפרעה תלוי לחלוטין בתדירות. בשימוש מדוד, מרדף משיב את הפגיעוּת שהלחימה הסירה. בשימוש כתשובה הסטנדרטית לקצב, הוא הופך לתפר שבו נתפרו יחד שתי פילוסופיות עיצוב.
Game Pass משנה את מי צריך לשכנע
החלטת ההפצה מתאימה ליצירתית. השקה ביום הראשון ב‑Game Pass, ב‑Xbox Series X|S וב‑PC עם תמיכת Play Anywhere, פירושה שהמשחק אינו צריך למכור הצעה של 50 ליש"ט לאנשים שאהבו את משחקי החשאיות. הוא צריך לשרוד את השעה הראשונה עבור מנויים שמעולם לא שמעו על Amicia.
Anna Demetriou, המגלמת את Sophia, טוענת שהרציפות היא נושאית: "הנושאים הם הלב הפועם של סדרת Plague Tale". ייתכן מאוד שזה נכון, וזה גם הטיעון שכל סדרה משמיעה כשהיא משנה את מה שהשחקנים עושים. נושאים הם מה ששורד החלפת ז'אנר על הנייר. האם הם שורדים אותה במשחק — זה מה ש‑Resonance צריך להוכיח מ‑27 באוגוסט.
